/ליאת מנור אפשטיין
סיפורים מעופפים
לסבא שלי קוראים חיים
והוא נולד לפני הרבה שנים
בארץ מצריים
הוא תמיד מחייך
ומלמד אותי איך
לומר מילים בערבית
לשיר שירים בצרפתית
לדפוק מסמר על קרש עץ
הוא צוחק, כשאני מתרוצץ
ונותן לי בלי שאמא שמה לב
קוביית שוקולד
שאני זולל מיד
ומנגב
כאילו לא אכלתי דבר
רק שנינו יודעים את הסוד
ומחייכים
סבא תמיד אומר: ״תחייך זה העיקר״
סבא חיים, מת
לפני כמה ימים
כך כולם לי אומרים
בדמעות זולגות על הפנים
אנחנו נמצאים אצלו בבית עצובים
והוא, לא שם
אני מרגיש כואב בלב
ורואה את ההורים שלי
בוכים
ומנגבים את הדמעות
כדי שאני לא אראה
כמו שתמיד אני מנגב את שאריות השוקולד
אבל הפעם בבית של סבא
אין שוקולד
ואין חיוך שרק שנינו מבינים מה הוא אומר
ואין סבא
ואני כל הזמן מרגיש
שאולי עוד רגע הוא יחזור
ויכנס
וכולם יחזרו לחייך
והוא ילמד אותי איך
לומר מילים בערבית
לשיר שירים בצרפתית
אבל הוא לא חוזר
והכאב בלב מתגבר
אני מתגעגע אליו.
הלכתי למטבח, למגירה הסודית של סבא
לקחתי חופן שוקולד
כך שגם אם אני לבד
ועל השוקולד, לא יודע אף אחד
אני אותו אשמור
כדי שיהיה לי מתוק אותו לזכור
ושאוכל לחייך
לא עכשיו
בהמשך
כי סבא חיים תמיד אמר
״תחייך, זה העיקר"
